הצלם הדרוזי אמיל סויד בצמרת תעשיית הטלוויזיה.
גאווה לעדה.
איך הגיע דרוזי מהגליל לצמרת תעשיית הטלוויזיה?
עם 15 ק"ג על הגוף, בתנאים קשים, ותוך סיכון עצמי רב, מביא אמיל סוויד, דרוזי מפקיעין, את הצילומים מתוכניות הריאליטי הכי מאתגרות, כמו "הישרדות", "המירוץ למיליון" ו"עד סוף העולם". היחסים עם המתמודדים, הכללים הנוקשים, רגעי השבירה, ומדוע אסור לצלם להשתמש בדאודורנט בזמן הצילומים
כתבתה של מירית קושניר סטרומצה
העונה החמישית של סדרת הריאליטי "המירוץ למיליון", שעלתה לאוויר בשבוע שעבר, ריתקה אל מסך הטלוויזיה גם את הצלם אמיל סוויד. אלא שסוויד, צלם ואמן, תושב פקיעין, מכיר כבר את סוף הסיפור.
הרבה פעמים אני מרגיש כמו בגיבוש של סיירת מטכ"ל.
הוא היה בין צלמי ה"מירוץ", אלה שאינם נראים על המסך, אבל הם רצים את כל הדרך לצד הרצים למיליון.
בדצמבר האחרון חזר הביתה מצילומי הסדרה הפופולארית, המשודרת בימים אלה. הוא עבד כמעט בכל הגלובוס, התנתק מהבית, לעיתים לחודשיים ואף ליותר, ואחרי שזחל בג'ונגלים של פנמה ורץ בטבע הפראי של ניו זילנד, חזר הביתה, לפקיעין, אל השקט ואל מטעי הזיתים והדובדבנים של המשפחה.
כצלם עצמאי, הוא הספיק לצלם בשנה האחרונה גם את התוכניות "דייט בחשיכה", "משחקי השף", "אקס פקטור", "אמא מחליפה", "דה וויס", "היפה והחנון" ו"הישרדות הונדורס". הרשימה הארוכה יותר של עבודותיו כוללת גם את "לרדת בגדול", "עד סוף העולם" ושש עונות של "הישרדות", שם הוא משלב שתי אהבות – צילום וצלילה, ומצלם גם מתחת למים. הוא לא משחרר פרטים מהתוכניות, ולא רק בגלל שהוא חתום על הסכם סודיות. אשתו, מהא, נשבעת שלא זו בלבד שאינה יודעת מי זכה במיליון, לפעמים היא גם לא יודעת את המיקום המדויק שאליו הוא נוסע.
"במידה מסוימת, הצילומים לתוכניות האלה הם כמו גיוס למילואים", הוא משתף. "אנחנו, אנשי הצוות, מכירים את השריטות האחד של השני והופכים למשפחה. אנחנו לא אנשים רגילים שעובדים במפעל. אנחנו סוג של יחידה מובחרת. הרבה פעמים אני מרגיש במירוץ למיליון שאני בגיבוש של סיירת מטכ"ל. לצד הקושי הפיזי והכושר הגופני, יש גם קושי מנטלי, כי אני עסוק כל הזמן במצלמה, בפוקוס ובצמצם, ובמחשבה איך להביא את הסיפור כך שיהיה מסופר נכון. כשנוחתים שם, אין זמן לג'ט לג, אבל כשאני חוזר הביתה, אני מתמוטט לשבועיים".
הוא צילם גם בשתי עונות של המירוץ למיליון האוסטרלי ובמירוץ בפיליפינים. הוא מצלם עם מיקי חיימוביץ' בתוכנית "המערכת" ובסרטים דוקומנטריים. את התוכנית הישרדות הוא מצלם ברציפות מאז העונה השנייה, ובעונה האחרונה היה הצלם הראשי.
"כאילו אני לא קיים"
מה זה דורש ממך?
"הגעתי למקום שלושה שבועות לפני כולם, לסיורי לוקיישן לקראת המשימות. היינו 22 צלמים בסך הכל, גבי מועטי ואני היינו הצלמים הראשיים. צריך לבחור מיקום למשימות השונות ולחשוב איך לתפוס את הזווית הנכונה בהתאם לתנאי השטח כדי לקבל את הפריים הכי יפה. זו עבודה מאתגרת, עם המון אחריות. אם יש פדיחה, הצלם הראשי אחראי, והאחריות נאמדת במיליוני שקלים.
"אם לא תביא את החומר כמו שצריך, אין סיפור. כל פרויקט והאופי שלו, אבל תמיד צריך להקשיב בריכוז למצולמים ולהגיב בהתאם. למשל, לקרב את המצלמה אל פניהם במצבים רגשיים מסוימים, וגם לקלוט סיטואציות שלהם מול אחרים ולהגיב אליהן. במירוץ למיליון, מהרגע שמזניקים אותך, אתה לבד בעולם עם הזוג. זה פרויקט מאוד פיזי.
"אני רץ עם 15 ק"ג עלי. המצלמה גדולה ושוקלת 11 ק"ג, ובנוסף יש לי על הגב תיק עם סוללות נוספות, ביגוד להחלפה למקרה שהזוג נתקע בדרך ואני, כמובן, תקוע איתם, וקצת פירות יבשים לנשנש. אם הם מחליטים לעצור לאכול זו החלטה שלהם, אבל אני לעולם לא אעצור אותם כשאני רעב, כי אז אשבש להם את המירוץ".
נוצרים קשרים אישיים?
"בוודאי. החוקים אומרים שאני לא אמור להיות חבר שלהם, אבל אנחנו בני אדם, ויש מתמודדים שאתה כן מתחבר אליהם. הם אמורים להתנהג כאילו אני לא קיים, אבל תכל'ס אני צריך להוציא מהם את הסיפור, והם מגיבים אלי. לפעמים סיטואציות סוחפות אותי, ואני מתחבר לסיפור, בוכה איתם, נלחץ איתם. כבר קרה שהגענו בלילה לאזור שהיו בו שיכורים.
"ראיתי שיש סכנה, והרחקתי את המתמודדים משם. אף אחד לא אמר לי שאני אחראי על חייהם, אבל אני נמצא שם, ולפעמים אני מרגיש שאני המבוגר האחראי בסביבה. מרגע שהמשחק מתחיל, המתמודדים ממוקדי מטרה ולא רואים כלום בעיניים. אני תמיד אחריהם, וכבר קרה שנכנסנו למקומות שבהם ספגנו קללות ושפכו עלינו קפה רותח. לא כיביתי את המצלמה גם בסיטואציות כאלה, אבל אני תמיד ער לסכנות וזוכר שאחרי הכל, אנחנו עושים תוכנית טלוויזיה, ורצוי שהאנשים יחזרו הביתה בשלום".
ואיך זה עובד בהישרדות?
"הכל מאוד סודי בתעשייה שלנו. בהישרדות אומרים 'בוקר טוב', וזהו. אסור להחליף מלה. אסור לי לאכול, לשתות או לעשן ליד המשתתפים, אסור לי להשתמש בבשמים או בדאודורנט, כי בתנאי השטח שבהם הם חיים, חושי הריח שלהם מתחדדים. הם רעבים, הם ישנים על החול. כשהם נרטבים, אני נרטב איתם, והחרקים שעוקצים אותם, עוקצים גם אותי.
"ההבדל בינינו הוא שבתום משמרת של 12 שעות אני חוזר אל החדר שההפקה סידרה עבורי, עם המקלחת, המיטה הנקייה והאינטרנט, והם נשארים בשטח. אם אתיידד איתם, הם ינסו בתחבולות להוציא ממני דברים. אם אעזור להם, אקלקל את התוכנית. הקשיים אובייקטיביים, והם חלים גם עלי. כשהיינו באזור הג'ונגל בפנמה גילינו שבכל פעם שיורד גשם, האוויר מתמלא בעננים שחורים של ברחשים, שלא רואים דרכם כלום. כאיש צוות, אני לא חסין יותר מהמתמודדים, והברחשים הוציאו את כולנו מהדעת.
"צילמתי את אחד המתמודדים כשהוא יושב על החוף, התקרבתי אליו לאט וצילמתי אותו בשוט אחד, עם הברחשים, ופתאום הוא קם והחל לרוץ לתוך הג'ונגל. התחלתי לרוץ אחריו, כשאחרי רצו איש תוכן וסאונד מן. בהתחלה חשבתי שהבחור נמלט אל תוך הצמחייה, כי שם היו פחות ברחשים, אבל הוא הסתובב בתוך הסבך כשעה וחצי, ואנחנו אחריו.
"היו מקומות קשים למעבר, ובשלב מסוים ניתקתי את הסאונד מן ואמרתי שיהיה יותר פשוט אם אזחל אחריו לבדי ואעשה את כל העבודה עם המצלמה. חשבתי לעצמי, שהוא לא ישבור אותי. אחרי שעה וחצי הבחור הגיע לנקודה שבה חיכתה לו מישהי מהשבט שלו, והסתבר שהם ניהלו את כל המהלכים שלהם משם. אף אחד לא תיאר לעצמו שמחכה לו שם מישהי. אם הייתי נשבר ומוותר, הצופים בבית לא היו יודעים את זה".
אז הכל אמיתי בתוכניות ריאליטי?
"הכל אמיתי לחלוטין, לא מבוים. לפעמים זה מדהים אפילו אותי, וכבר היו תוכניות שפשוט הנחתי את המצלמה כי נקרעתי מצחוק".
בית קפה וגלריה
אמיל סוויד (46) נולד וגדל בנהריה וחי בה מרבית חייו, כולל התיכון והשירות הצבאי. את משבר הזהות שפקד אותו הוא פתר באמצעות המצלמה והתערוכה "ג'ודור" (שורשים), וחזר למשפחתו בפקיעין ולחברה הדרוזית. התערוכה הוצגה במספר מקומות, כולל במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. בהמשך פתח סוויד את קפה-גלריה ג'ודור בכיכר המעיין בפקיעין, שנסגר בעקבות מלחמת לבנון השנייה ואירועי פקיעין, שהתרחשו שנה לאחר מכן.
הוא נשוי למהא, מורה ומטפלת בביו אנרגיה, והם הורים לשלושה ילדים. את ביתם, שנמצא בקצה הכפר, הם תיכננו בעצמם. מעבר לאדני החלונות הנמוכים
נמצא מטע הזיתים שירש מאביו. במשך תקופה מסוימת בני הזוג אירחו בביתם קבוצות מטיילים - מהא בישלה, ואמיל סיפר על חוויותיו ועל השקפותיו כצעיר ישראלי דרוזי. היום הוא אומר שלמד לחיות בין המרחק הפיזי והמנטלי של המקומות שאליהם הוא נוסע, לבין ביתו: "אני חי בין קצוות תרבותיים ומנטליים, גם בתוך גבולות ישראל. כולנו ישראלים, אבל ביישוב כמו פקיעין יש שפה אחרת, חוקים חברתיים אחרים וריחות אחרים מאשר ביישוב היהודי הסמוך. אני רואה דברים אחרת מצלמים אחרים, כי אני בא ממנטליות אחרת וגדלתי במקום אחר. אני מכיר את כל העולמות, ויודע לשלב ביניהם. אני מסתכל למציאות בעיניים".
הוא עבד ב"הוט", צילם חדשות ל"ערוץ 10" ופתח את בית הקפה, ואז חבר הציע לו לנסוע לאיי הפנינה, לצלם את העונה השנייה של הישרדות. "התחלתי לצלם שם ונדלקתי", הוא אומר, "אבל כשהגיע הטלפון שהזמין אותי לצלם את המירוץ למיליון באוסטרליה, התרגשתי עד דמעות. זה היה לפני שלוש שנים, וזאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני שווה משהו. הרי לא חסרים צלמים באוסטרליה. למה להם להביא את אמיל סוויד מפקיעין? עבדתי עם צוות בינלאומי, וזה שם אותי במקום אחר. צילמתי עבורם שתי עונות. במירוץ האחרון התחלנו ליד מלבורן, ובתוך חמישה שבועות היינו בניו זילנד, קמבודיה, תאילנד, נמיביה, פורטוגל, רוסיה, קרואטיה וארגנטינה, וחזרנו למלבורן".
כצלם בתוכניות ריאליטי, הוא מחפש צילומים מקדמי רייטינג. כאמן, הוא דווקא לוקח מעט מרחק מהמצולמים ומחפש להביא איזו אמת. היום, כשהוא מרגיש שהגיע לשיא העשייה הטלוויזיונית בתחומי הריאליטי והדוקומנטציה ומתחיל צילומי פרויקט חדש עם "רשת", הוא מפתח תחום נוסף ועושה גם סרטוני פרסומת לעסקים: "אנחנו, הצלמים והאנשים הטכניים בטלוויזיה, העובדים הכי מפוטרים במדינה. עוברים מפרויקט אחד לשני, ובין הפרויקטים יש זמן ואפשר להתבטא בתחומים נוספים".
לפעמים הוא עולה ביחד עם אביו אל מטע הדובדבנים המשפחתי, הסמוך לבית ג'ן, כדי להשגיח מקרוב כשחורשים שם את האדמה, והוא מצלם כל הזמן: "היום, כשאני מצלם את הפלאח שקם מוקדם כדי לחרוש את האדמה, אני יודע שהדברים האלה ייעלמו בקרוב. אנשים עסוקים בלהתפרנס ולשרוד. לרובם כבר אין זמן לעבד את האדמה.
"אני חי חיים שמייצרים המון תובנות. כשאתה מסתובב כל כך הרבה בעולם, אתה לומד במסעות האלה להעריך את החיים שלך. אתה רואה אנשים שחיים בעוני, וכאלה שחיים בעושר, ואתה לומד שכולם, בסופו של דבר, רוצים אותו דבר ושורדים את היום. לא יותר מזה. ואנחנו, בישראל, חיים בגן עדן ולא מעריכים את זה. תראי באיזה מקום מקסים אני חי".